טקסט מטלטל שמצאתי באחת הרשתות החברתיות . ציטוט משיחה עם חייל מילואים שחזר מעזה. על החוויה בשטח והנתק ממה שעכשיו קורה סביב .
ווי ווי . טקסט חשוב
כדי להבין מה את ההרגשה שהרבה מאלו שחוזרים מהמלחמה מרגישים, בהמשך למצבים המוטרפים והטראומטיים שחוו , צריך לקחת נשימה ולקרוא :
"זאת כבר הסיגריה השלישית שלו מתחילת השיחה. הוא שואף עמוק פנימה ואומר לי: שמע אחי אני לא כאן. אתה יודע מדברים על פוסט טראומה בקטע של הנה כל הזבלה חוזר אליך. אבל שמע אצלי זה הפוך. אני כל הזמן חוזר לרגעים הטובים. לתחושת המשמעות האדירה. לשיחות העמוקות. לחודשיים בלי פלאפון. להרגיש חי בכל איבר בגוף אחרי שפירקתי שש מחסניות ומטאדור. לתה וכאמל צהוב בשלוש לפנות בוקר מתחת שמים זרועי כוכבים עם סימון ושאשא. כן. האמת שלזה אני הכי מתגעגע. לתחושת השייכות הגדולה הזאת עם החברים הכי טובים שלי כשאתם תקועים לי בישבן עשרים וארבע שבע כפול ארבעה חודשים.
איפה זה ואיפה אני עכשיו.
אתה יודע חזרתי הביתה, אמרנו נתאוורר. לקחתי תזמן באמת. גם לא הגזמתי בגראס נשבע לך אלינס. בסוף חזרתי לעבודה. פותח תמחשב, בוהה כמו דביל יום שלם. פינת קפה. חיוכים מנומסים. מסתחבק מאילוץ. בוהה בוהה וכלום לא יוצא. כאילו המוח שלי עשוי מגבס. ותכלס, לא מעניין אותי בשיט מה שעושים פה. אחי על איזה שטויות מדברים אצלנו בעבודה אני מת.
ולא תגיד אני מאוהב במלחמות. הרי אתה יודע איזה זרקן אני. לא מהמורעלים האלה, לא סובל נשק, לא מבלבל לך תמוח על נצח ישראל ובכללי אנלא סובל שמדברים על אידיאלים. אתה מכיר אותי. תוך כדי המלחמה רק מת שיסתיים כבר. והנה הסתיים, אז אתה יכול להסביר לי מה קורה לי?
הוא מגלגל עוד אחת בזמן שאני מוזג כוס תה קינמון ולימון כמו שאלתרנו שם ממה שמצאנו בבתים.
תודה אחי. אתה שומע, בינינו זה לא רק העבודה. אין לי כוח לראות אנשים. בעצם אין לי כוח לראות אפחד שהוא לא מהצוות או שלא היה שם. שונא את השאלות, שונא את המבטים. אין לי כוח לספר, אין לי כוח להסביר. תן לי לשבת עם מישהו מהצוות וזהו. בלי הקדמות בלי כל החרטא הזה. באים, מגלגלים, ממשיכים תשיחה מאיפה שעצרנו ברב קומתי שעל ציר קנדלר.
עכשיו מי ישמע עברנו איזה משהו טראומתי. אתה הרי יודע מה היה. הכי רגיל. זה לא שעפו עלינו חלקי גופות. אנחנו כמו הרוב. כניסה אלימה מלאה פיצוצים. מחבלים רואים רק מרחוק. אנחנו יורים הרבה, עלינו יורים מעט. צוחקים מלא. מקללים תחמאס, מקללים תגשם מקללים תמפקדים. נזהרים ממטענים, נזהרים מהחומוס עם קבאנוס של ארגוב. נותנים תמאה אחוז שלנו. יוצאים בטוב סך הכל. הכי רגיל כמו כולם. שום דבר טראומתי שום דבר יוצא דופן.
ואתה יודע כמה התגעגעתי להילה* שלי כפרה עליה. וכמה נדרים נדרתי על כל מה שנעשה יחד מעכשיו. הרי במלחמה פתאום קלטתי בצורה הכי בהירה שיש מה חשוב ומה לא חשוב. ובאמא שלי אני מאוכזב מעצמי. לא בקטע שיש קרייסס כמו שהזהירו אותנו שעלול להיות. ממש לא. אבל אתה יודע הרי נשבעתי שם שבחיים אני לא אריב איתה יותר על שטויות. הרי מה זה כבר שהיא שוב פעם מאחרת בחצי שעה אל מול יורי וגונזו שהלכו לנו. אבל אני אשכרה מתעצבן מזה. אשכרה אנחנו רבים על אותן שטויות כאילו לא קיבלתי את כאפת הבהירות הזאת. כאילו אין חטופים שנאנקים עכשיו.
ובכלל נמאס לי מהמצפון הזה. אני הולך איתה למסעדה ואז מרגיש כאילו כולם מסתכלים עלי ואומרים איך הבחור הזה מעז להיות פה ולאכול מנה אחרונה עוגת שוקולד עם גלידה בזמן שיש חטופים במנהרות של רפיח. ואני רוצה לצעוק לכל האלה שמסתכלים עלי: תקשיבו, פליז תרשו לי לאכול את זה, הייתי פאקינג חודשיים וחצי רצוף בחאן יונס. רק תגלידה הזאת. זה לא בשבילי זה בשביל הילה*. שתרגיש שאנחנו נורמליים. בבקשה תרשו לי ונשבע לכם מיד אחרי הגלידה אני חוזר פנימה לזחול ולהוציא אותם אחד אחד. והם ממשיכים להסתכל ואני קולט שהמבטים שלהם אומרים לי- בושה! בושה שאתה כאן. בושה שאתה לא חוזר לשם. בושה שלא נהרגת כמו דותן ומלאכי. במה אתה יותר טוב מהם הא? בושה שאתה חי. בושה שאתה לא נלחם ברצף כל הזמן. תתקשר עכשיו למח"ט שלך ותבקש שישאירו אותך מגויס עד שאחרון החטופים יוצא ועד שאחרון החיילים יצא מביירות. ואני עומד במסעדה וצועק רק תתנו לי לסיים את הפאקינג גלידה הזאת. בבקשה, אני מתחנן אליכם. זה בשביל הילה לא בשבילי, אני בכלל לא מזיז לי כלום. רק תנו לי לסיים תגלידה ואני חוזר לשם ולא יוצא משם לעולם".
*שם בדוי לצורך שמירת הפרטיות.
את הפוסט הזה חשוב להעביר הלאה .. שיבינו
———
הפוסט הקודם : מה מייחד אותנו – על התוכנית השיקומית של חוות רוקה
לפרסומים האחרים בבלוג חוות רוקה
